אחריות מוצר לבינה מלאכותית: מה משתנה באיחוד האירופי, בארצות הברית ובישראל

1. למה חשוב אם מערכת בינה מלאכותית היא מוצר או שירות

אחריות בגין מוצר פגום היא אחריות קפידה. הניזוק צריך להוכיח שהמוצר היה פגום ושהפגם גרם לו נזק, ואינו צריך להוכיח שהיצרן התרשל. על מי שמספק שירות חלים דיני הרשלנות, ושם על הניזוק להוכיח שנותן השירות לא נקט את אמצעי הזהירות שנותן שירות סביר היה נוקט. להבדל יש תוצאה מעשית. בתביעת רשלנות נגד חברת בינה מלאכותית צריך להוכיח מה החברה ידעה על הסיכון, אילו בדיקות ערכה ואילו חלופות תכנון עמדו לרשותה, וכל המידע הזה נמצא בידי החברה. בתביעת אחריות מוצר הדיון עובר אל המוצר עצמו: האם התכנון שלו בטוח במידה סבירה, והאם ניתנו אזהרות מתאימות.

בארצות הברית יש לשאלה משמעות נוספת. חברות טכנולוגיה מתגוננות בפני תביעות הנוגעות לתוכן בשתי טענות עיקריות: שהתוכן הוא ביטוי המוגן בתיקון הראשון לחוקה, ושחברה המפעילה פלטפורמה אינה אחראית כמפרסם לתוכן שיצרו אחרים, מכוח סעיף 230 לחוק הגינות בתקשורת (Communications Decency Act). תובע שמנסח את תביעתו כתביעה על פגם בתכנון, למשל זיכרון של שיחות קודמות, דמות המחקה אדם, היעדר אימות גיל או היעדר מנגנון שעוצר שיחה מסוכנת, מעביר את הדיון מן הטקסט שהמערכת הפיקה אל האופן שבו היא נבנתה. כך נוסחו שתי התביעות שיתוארו להלן.

בישראל ההבחנה פועלת באותו אופן. חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם‑1980, מטיל אחריות קפידה על יצרן של מוצר, ומי שנפגע משירות צריך לתבוע ברשלנות לפי פקודת הנזיקין.

2. שתי התביעות המרכזיות בארצות הברית

גרסיה נגד Character Technologies

Character.AI היא פלטפורמה שבה משתמשים משוחחים עם דמויות וירטואליות המתנהגות כבני אדם. סוול סטצר, נער בן 14 מפלורידה, שוחח עם דמויות בפלטפורמה במשך חודשים. לפי כתב התביעה, הקשר עם אחת הדמויות הפך לקשר רגשי ומיני, וכאשר כתב לה על מחשבות אובדניות, המערכת לא הפעילה מנגנוני הגנה ממשיים. בפברואר 2024 הוא שם קץ לחייו. באוקטובר 2024 הגישה אמו, מייגן גרסיה, תביעה לבית המשפט הפדרלי במחוז התיכון של פלורידה נגד Character Technologies, נגד שני מייסדיה ונגד גוגל, בעילות של אחריות מוצר בגין פגם בתכנון ובגין אי‑מתן אזהרה, רשלנות ומוות ברשלנות. לטענתה, המערכת תוכננה כך שתיצור תלות רגשית, והופעלה בלי אמצעי הגנה לקטינים ובלי אזהרה להורים.

החברה ביקשה לסלק את התביעה על הסף בשתי טענות מרכזיות: שהפלט של הצ'טבוט הוא ביטוי שהמשתמשים זכאים לקבל מכוח התיקון הראשון, ושהצ'טבוט הוא שירות, שדיני אחריות המוצר אינם חלים עליו. ביום 21 במאי 2025 דחתה השופטת אן קונוויי את רוב הבקשה. היא קבעה שאינה מוכנה לקבוע בשלב זה שפלט של מודל שפה הוא ביטוי מוגן, וקבעה שהאפליקציה יכולה להיחשב מוצר לצורך התביעה, משום שהטענות מופנות אל מאפייני תכנון מסוימים שלה. היא גם התירה להמשיך בתביעה נגד גוגל בעילה של סיוע. ההחלטה ניתנה בשלב המקדמי, שבו בית המשפט מניח שהעובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות, ולכן לא נקבע בה שצ'טבוט הוא מוצר כעניין שבדין. בינואר 2026 דווח לבית המשפט על הסדר פשרה עקרוני, בתנאים חסויים, בתיק זה ובארבע תביעות דומות, ולכן השאלה לא הוכרעה.

ריין נגד OpenAI

אדם ריין, נער בן 16 מקליפורניה, התחיל להשתמש ב‑ChatGPT בספטמבר 2024 לצורך שיעורי בית. לפי כתב התביעה, השיחות הפכו אישיות בהדרגה, ובחודשים שלאחר מכן שיתף הנער את הצ'טבוט במחשבות אובדניות. ההורים טוענים שהצ'טבוט אישר את מחשבותיו במקום להפנות אותו לעזרה, הניא אותו מלשתף את בני משפחתו, והמשיך בשיחות גם כשמצוקתו החריפה. באפריל 2025 הוא שם קץ לחייו. ביום 26 באוגוסט 2025 הגישו הוריו, מתיו ומריה ריין, תביעה לבית המשפט של מחוז סן פרנסיסקו נגד OpenAI ונגד מנכ"ל החברה, סם אלטמן, בעילות של אחריות קפידה בגין פגם בתכנון ובגין אי‑מתן אזהרה, רשלנות ומוות ברשלנות. בכתב התביעה המתוקן נטען עוד שזמן קצר לפני השקת המודל GPT‑4o במאי 2024 הקלה OpenAI את הכלל שחייב את הצ'טבוט לסרב לשיחות על פגיעה עצמית, ושבדיקות הבטיחות של המודל נערכו על שאלות בודדות, בעוד שהנער ניהל איתו שיחה ממושכת שנמשכה חודשים.

בכתב ההגנה שהוגש בנובמבר 2025 הכחישה OpenAI את האחריות. לטענתה, לנער היו גורמי סיכון שקדמו לשימוש בצ'טבוט, הוא עקף את מנגנוני ההגנה כשהציג את שאלותיו כשאלות לצורך סיפור או מחקר, ChatGPT הפנה אותו יותר ממאה פעמים לגורמי סיוע ולאנשים קרובים, ותנאי השימוש אוסרים שימוש בשירות לצורך פגיעה עצמית. באותו חודש הוגשו נגד OpenAI שבע תביעות נוספות בעילות דומות. התיק מתנהל כיום בשלב גילוי המסמכים, בהליך מאוחד בקליפורניה שבו מרוכזות תביעות אחריות המוצר נגד החברה, ובהליך זה מתארת OpenAI את ChatGPT כשירות מבוסס תוכנה. זו השאלה שתוארה בפרק הקודם: אם ChatGPT הוא שירות, יצטרכו התובעים להוכיח רשלנות.

3. ההנחיה האירופית: תוכנה היא מוצר, גם כשהיא מסופקת כשירות

ההנחיה החדשה שומרת על העיקרון של אחריות קפידה ומרחיבה את הגדרת "מוצר" כך שתכלול במפורש תוכנה, לרבות מערכות הפעלה, קושחה, יישומים ומערכות בינה מלאכותית. מפתח או יצרן של תוכנה, ובכלל זה ספק של מערכת בינה מלאכותית, נחשב יצרן. דברי ההסבר להנחיה קובעים שתוכנה היא מוצר בלא תלות באופן אספקתה: בין שהיא מותקנת במכשיר, בין שהגישה אליה נעשית דרך רשת תקשורת או ענן, ובין שהיא מסופקת במודל של תוכנה כשירות (SaaS). בכך מבטלת ההנחיה, לעניין אחריות המוצר, את ההבחנה בין מסירת עותק של תוכנה לבין מתן גישה אליה. בית הדין לצדק של האיחוד האירופי הלך בכיוון דומה כבר בשנת 2021, כשקבע בעניין Software Incubator‏ שתוכנה המסופקת בהורדה היא "טובין" לעניין הנחיית הסוכנים המסחריים. מידע אינו מוצר, ולכן ההנחיה אינה חלה על תוכן של קבצים דיגיטליים, כגון קובצי מדיה או ספרים אלקטרוניים, או על קוד מקור כשלעצמו. תוכנה חופשית בקוד פתוח מוחרגת רק כשהיא פותחה או סופקה שלא במסגרת פעילות מסחרית, ומוצר מסחרי שנבנה על ספריות קוד פתוח כפוף להנחיה במלואו.

ההנחיה מרחיבה גם את סוגי הנזק שבגינם ניתן לתבוע, כך שיכללו נזק פסיכולוגי מוכר מבחינה רפואית ואובדן או השחתה של מידע, והיא מרחיבה את מעגל הגורמים האחראים: יצרני רכיבים, יבואנים, נציגים מורשים ונותני שירותי הפצה. יצרן שמחוץ לאיחוד נכנס לתחולתה כשהוא מעמיד את המוצר בשוק האיחוד. האחריות נמשכת גם לאחר המכירה, לגבי פגמים שמתגלים כל עוד המוצר נותר בשליטת היצרן, למשל באמצעות עדכונים.

4. הקשר לחוק הבינה המלאכותית

אחד המצבים שבהם ההנחיה מניחה שהמוצר פגום הוא אי‑עמידה בדרישות בטיחות מחייבות שנקבעו בדין האיחוד, ובהן חוק הבינה המלאכותית, תקנה (EU) 2024/1689‏. מכאן שהפרת חובה לפי חוק הבינה המלאכותית חושפת לקנס מאת הרשות המפקחת, ועשויה לשמש גם את הניזוק בתביעה אזרחית. לצד זאת רשאי בית המשפט לחייב את היצרן לגלות את התיעוד הטכני שבידיו, והתיעוד שחברה מכינה לצורך הציות לחוק הבינה המלאכותית עשוי להפוך לראיה בתביעה נגדה.

החיבור הזה בולט במיוחד לנוכח האיסור שנוסף לסעיף 5 לחוק הבינה המלאכותית ויחול מיום 2 בדצמבר 2026, על מערכות המייצרות תמונות אינטימיות של אדם מזוהה בלא הסכמתו. ספק שלא הטמיע אמצעי מניעה סבירים יהיה חשוף לקנס מכוח האיסור, ואם המערכת הושקה לאחר 9 בדצמבר 2026, גם לתביעה אזרחית של מי שניזוק ממנה. פירטנו את האיסור במאמר האיסור החדש על יצירת תמונות אינטימיות ב‑AI‏.

5. הדין הישראלי

חוק האחריות למוצרים פגומים מטיל על יצרן אחריות לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר, בלא תלות באשמה. "מוצר" מוגדר בו "לרבות רכיב ואריזה של מוצר, מוצר המחובר למקרקעין, ובנין". ההגדרה מרחיבה ואינה ממצה, אך אינה מזכירה תוכנה, ואיננו מכירים פסק דין שהכריע אם תוכנה או מערכת בינה מלאכותית היא "מוצר" לעניין החוק.

הפרשנות הצרה והפרשנות הרחבה של המונח "מוצר"

הדיון הקרוב ביותר לשאלה נמצא ברע"א 10011/17 מי‑טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן (19.8.2019). פסק הדין עסק בחברה קבלנית שסירבה למכור דירה לבני זוג ערבים, והשאלה הייתה אם דירה היא "מוצר" לעניין חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. הוא רלוונטי לענייננו משום ששופטי ההרכב נדרשו לפירוש המילה "מוצר" בחקיקה הישראלית, ואחד מהם נשען במפורש על חוק האחריות למוצרים פגומים. השופט שטיין קבע שבשפה המקובלת מוצר הוא חפץ מיטלטלין, והסתמך על ההיסטוריה החקיקתית של חוק האחריות: בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט נאמר כי "הכוונה היתה שמוצר הוא מטלטלין", והדוגמאות שניתנו היו מערכות מיזוג אוויר, שעוני חשמל והסקות. השופט מזוז העניק למונח משמעות רחבה, והפנה בין היתר לחוק לעידוד מחקר, פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשיה, התשמ"ד‑1984, המגדיר מוצר כ"נכס מוחשי או לא מוחשי" לרבות תוכנת מחשבים. השופט הנדל השאיר את השאלה פתוחה. אין אפוא הלכה, אך יש בפסק הדין שתי עמדות של שופטי בית המשפט העליון, ושתיהן רלוונטיות לתוכנה.

מה אפשר ללמוד מדיני המס

שאלה דומה נדונה בישראל בהקשר אחר, מיסוי תשלומים לספקי תוכנה זרים, ושם היא מכריעה בין תמלוג, שחייב בניכוי מס במקור, לבין רווחי עסק, שבהיעדר מוסד קבע בישראל אינם חייבים בו. חוזר מס הכנסה 13/2001 מבחין בין מכירה מוחלטת של זכויות יוצרים, מכירת עותק של תוכנה, לרבות בהורדה, ומתן זכות שימוש בתוכנה, ומוציא מתחולתו במפורש מתן שירותים. במאמר מיסוי תשלומי SaaS‏ הצענו לבחון בעסקת ענן, בין היתר, מי שולט בתוכנה: ספק ששומר אצלו את השרתים ואת התוכנה, מעדכן אותה ומפעיל אותה באופן שוטף, מספק שירות. במאמר אמנות המס ותשלומי תוכנה וענן‏ סקרנו כיצד מוגדרים תמלוגים ותוכנה באמנות המס שבין ישראל למדינות שונות.

צ'טבוט עונה על המבחן הזה באופן מובהק: המודל והקוד נשארים בשרתי החברה, החברה מעדכנת אותם כל העת, והמשתמש מקבל תשובות בלבד. אם בית משפט ישראלי ישאל, כפי ששואלים דיני המס, מה בדיוק סופק למשתמש, התשובה תקרב את הצ'טבוט לשירות ותפנה את הניזוק לעוולת הרשלנות. לפי הפרשנות הצרה של השופט שטיין תוצאה זו מסתברת יותר. לפי הפרשנות הרחבה של השופט מזוז, תוכנה יכולה להיות מוצר בלא תלות באופן אספקתה, וזו גם הגישה שאימץ המחוקק האירופי. השאלה טרם נדונה בפסיקה בהקשר של אחריות מוצר.

אם החוק יוחל

אם בית משפט יקבע שהחוק חל על מערכת בינה מלאכותית, שלוש הוראות בו יהיו מרכזיות. הראשונה, נזק גוף מוגדר בו ככולל ליקוי נפשי, וזה סוג הנזק שבו עוסקות רוב התביעות נגד צ'טבוטים בארצות הברית. השנייה, תנאי המתנה על האחריות לפי החוק בטל, ולכן תנאי שימוש השוללים אחריות לא יעמדו כהגנה חוזית בתביעה לפי החוק. השלישית, ליצרן עומדת הגנה אם לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בעת שהמוצר יצא משליטתו לא יכול היה לדעת שהמוצר אינו עומד ברמת הבטיחות הסבירה. ככל שהסיכונים של מודלי שפה ומחוללי תמונות מתועדים בפומבי, כך קשה יותר לטעון להגנה זו.

ההליכים שהוגשו בישראל

כל עוד שאלת התחולה פתוחה, מי שנפגע ממערכת בינה מלאכותית עצמאית, כגון צ'טבוט, יפנה לעוולת הרשלנות, ושם עליו להוכיח שהיצרן חרג מרמת הזהירות המצופה מיצרן תוכנה סביר. ההליכים שהוגשו בישראל עד כה מבוססים על עילות אחרות. במרץ 2026 הגישה יוצרת התוכן שיר שחף תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד X.AI Corp‏, לאחר שגרוק, הצ'טבוט של החברה, יצר לבקשת משתמשים אנונימיים תמונות ערוכות שלה בלבוש חושפני. התביעה נשענת על החוק למניעת הטרדה מינית ועל חוק הגנת הפרטיות. בינואר 2026 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד X ו‑xAI‏, בשם כל הנשים והקטינות המשתמשות ברשת X‏ שתמונתן נגישה ושחוו פחד, חרדה או אובדן שליטה בשל האפשרות שגרוק ייצור מהן הדמיה מינית. הקבוצה מוגדרת לפי הסיכון שיצרה המערכת, גם בלי שנוצרה תמונה בפועל, וזו טענה הקרובה בטיבה לטענת פגם בתכנון. שני ההליכים תלויים ועומדים, לפי הדיווחים בתקשורת.

6. תוכנה בתוך מוצר פיזי

ההגדרה בחוק הישראלי כוללת במפורש "רכיב" של מוצר, והחוק קובע שכאשר הנזק נגרם מרכיב פגום, אחראים לו הן יצרן המוצר והן יצרן הרכיב. כאשר מערכת בינה מלאכותית מוטמעת במוצר פיזי, כגון מערכת סיוע לנהג ברכב או תוכנה במכשיר רפואי, המוצר הפיזי הוא "מוצר" בלא ספק, ויצרנו אחראי לפגם בו בלא תלות בשאלה איזה חלק כשל. אם גם מפתח התוכנה יישא באחריות כיצרן רכיב תלוי באותה שאלה פתוחה, האם תוכנה נחשבת רכיב. ההבחנה בין מערכת עצמאית, שהחוק הישראלי אולי אינו חל עליה, לבין מערכת המשולבת במוצר פיזי קובעת כיום את היקף החשיפה בישראל. בהנחיה האירופית היא אינה נדרשת, משום ששני המקרים מכוסים.

7. מה זה אומר ליצרנים ולספקים של מערכות בינה מלאכותית

יצרן או ספק שמעמיד מערכת בינה מלאכותית בשוק האיחוד לאחר 9 בדצמבר 2026 חשוף לאחריות קפידה בכל מדינה חברה, בגין נזק גוף, נזק פסיכולוגי מוכר, נזק לרכוש ואובדן מידע, גם אם הוא מספק את המערכת כשירות בענן ובלא תלות במקום מושבו. תנאי שימוש השוללים אחריות לא יעזרו לו, והתיעוד שהכין לצורך חוק הבינה המלאכותית עשוי להיות מוצג בבית המשפט. מוצר ששווק לפני המועד נשאר תחת ההנחיה הישנה, ולכן המועד שבו מוצר או גרסה חדשה מועמדים בשוק קובע איזה דין יחול. היבואן או הנציג המורשה באיחוד עשויים להיות הנתבעים הראשונים, ולכן יש חשיבות להוראות השיפוי בחוזים עמם ולכיסוי ביטוחי מתאים.

מחוץ לאיחוד השאלה פתוחה. בארצות הברית החשיפה תלויה בשאלה אם בית המשפט יראה במערכת מוצר, ובינתיים תובעים מנסחים את טענותיהם כפגם בתכנון. בישראל החשיפה צרה יותר כל עוד השאלה פתוחה, אך קיימת: מוצר פיזי שמשולב בו רכיב בינה מלאכותית כפוף לחוק, ומערכת עצמאית חשופה לתביעות רשלנות, לתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית וחוק הגנת הפרטיות, ולבקשות לאישור תובענות ייצוגיות. גם מי שמשתמש במערכת בינה מלאכותית ולא פיתח אותה נושא באחריות לתוצאותיה: בעע"מ 63194‑08‑25 כהן נ' עיריית רמת גן (23.3.2026) הדגיש בית המשפט העליון את הצורך בבקרה אנושית, וקבע שהאחריות לתוצר הסופי אינה מתבטלת משום שנעשה שימוש בכלי טכנולוגי.

להמשך