פסקי דין

התובע, תושב אנגליה, הגיש תביעה לאכיפת הסכמי אופציה לרכישת מקרקעין בישראל, כנגד הנתבעים, תושבי ארה"ב וקנדה. ההסכם נחתם בקנדה. בהסכם נקבע כי מימוש הסכמי האופציה יעשה בתוך 30 יום מהמועד בו יירשמו הזכויות על שם היורשים. התובע טען כי במשך חמש שנים נמנעו הנתבעים מלרשום את הזכויות על שם שמם במטרה לסכל את ההסכם.

הנתבעים הגישו תביעה למחיקה ההסכם על הסף בטענה של "פורום לא נאות". בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את התביעה וחייב את הנתבעים בהוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת שושנה אלמגור) קבע כי בית המשפט בישראל הינו הפורום הנאות וכי לא הוכח על ידי הנתבעים כי קיים פורום זר חילופי ומתאים יותר לדון בסכסוך. בית המשפט קבע כי הפורום הישראלי הוא הפורום המתאים לדון בסכסוך ובעל מירב הזיקות, בין היתר, בשים לב לעובדה כי המקרקעין מצויים בישראל, בהסכמי האופציה נקבע כי מימוש האופציה והרישום יעשה בהתאם לחוק הישראלי וקיים עו"ד ישראלי שהתחייב לטפל ברישום על פי הסכמי האופציה. העובדה כי התובע הינו תושב אנגליה והנתבעים הינם תושבי ארה"ב וקנדה, כי ההסכם נערך בקנדה והסכום בהסכם נקוב בדולרים אינם בעלי משקל מהותי בנסיבות העניין.

לפיכך דחה בית המשפט את הבקשה וחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

עתירה לבג"צ כנגד הרשות השנייה והזכיינים רשת,קשת וטלעד במסגרתה התבקש בית המשפט למנוע פרסומת סמוייה לכלי נגינה בשידורי הערוץ השני. שכן מדובר בפרסומת סמוייה האסורה על פי החוק, הפוגעת בחופש העיסוק ומהווה הטעייה של הצופים. בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה והורה לרשות השנייה לנקוט באמצעים למניעת הפרסומת הסמוייה בשידורי הערוץ השני.

עניינה של העתירה בבקשת העותר (תלמיד בבית ספר תיכון) להורות למשרד החינוך להקצות משאבים נוספים לצורך יישומה של החלטת ועדת ההשמה הפועלת מכח חוק החינוך המיוחד, תשמ"ח-1988. על מנת לאפשר לו להמשיך בלימודיו בבית בעזרת שיעורים פרטיים בליווי בית ספר תיכון עיוני רגיל. בעקבות הדיון בבית משפט העליון הוסכם על הרחבת שעות ההוראה במסגרת פרטית שינתנו לעותר בהתחשב בצרכיו המיוחדים.

בית המשפט העליון דחה את ערעורן של חברת "אבסלוט וודקה" השוודית וחברת הכרם לאסור על לקוחתנו, בעלת רשת חנויות הנהלה, לעשות שימוש בשמה ובסימן המסחר שבבעלותה ."ABSOLUTE SHOES". נפסק כי אומנם רמת ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם בישראל גבוהה מזו של סימנים אחרים, נוכח הרחבתו לטובין שאינם מאותו הגדר וזאת בהתקיים תנאים מסויימים וכי אין הכרח שההגנה תורחב רק לתחומים "משיקים או קרובים", ויש לבחון כל מקרה לגופו. כשהמדובר בסימן הכולל שם שהוא מונח תיאורי-מילוני, יש לנהוג זהירות רבה בפסילת הסימן ובמתן הגנה ל"ניכוסו" של המילון. בנסיבות העניין, absolute היא מלה העשויה לשמש בהקשרים שונים כמציינת שבחים של שלמות. אין חשש שהשימוש שעשתה המשיבה יצביע על קשר בין הטובין שלה, הנעליים, לבין תחום המשקאות האלכוהוליים. לא הרי צרכי פיו של אדם כהרי צרכי כפות רגליו. כן נקבע כי לא התקיימה עוולת "גניבת עין".

חברת הוודקה השוודית "אבסלוט" הגישה בקשה לאסור על לקוחתנו, בעלת רשת חנויות הנהלה, לעשות שימוש בשמה ובסימן המסחר שבבעלותה. "ABSOLUTE SHOES" וזאת בטענה כי יש בכך הטעייה, גניבת עין והפרת סימן המסחר שלהם. נפסק כי יש לצמצם את הרחבת זכות השימוש הייחודי בסימן מוכר היטב לתחומים המשיקים או קרובים לתחום בו הוכר הסימן כאשר קיים חשש כי לקוחותיו בפועל או לקוחות פוטנציאליים של בעל הסימן הרשום והמוכר יטעו לחשוב שעסקו של הנתבע קשור לעסקו של התובע. רק במקרים כאלה עלול להיגרם לתובע נזק הכרוך בקשירת המוניטין שלו בעסק אחר ועלול לגרום לו נזק תדמיתי. מקום שהתחומים רחוקים זה מזה אין מקום להחיל את ההרחבה עפ"י סעיף 46א(ב), לפקודת סימני המסחר אלא אם כן למרות ריחוק התחומים השימוש

במסגרת תביעה זו יעתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בשל דילול חלקם בחברה ועושק המיעוט. בית המשפט קיבל את התביעה והורה על התמחרות בין בעלי המניות - במבי (buy me buy you). בית המשםט קבע כי , ביחס לעסקה שבה עומד בעל השליטה 'משני צידי המשא ומתן', עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח את הגינותה המלאה. בענייננו, המשיבים לא הרימו נטל זה. לכן, ביצוע ההקצאות במחיר בו הן בוצעו, מהווה עושק המיעוט. לפיכך, יש להורות על ביטול ההקצאות.בית המשפט אף קבע כי החברה מתנהלת בדרך שיש בה משום עושק המיעוט וכי יש להביא לפירוק השותפות בין הצדדים.

תביעה של לקוחותנו לאכיפת תניית פיצוי מוסכם בסך 100,000 דולר בשל הפרת הסכם לפיו התחייב היזם בבניין הגובל שלא לבנות בסטייה מקו אחורי של הבניין וביצוע חריגה של כ-30 ס"מ מקו זה. בית המשפט קיבל את התביעה במלואה ופסק כי כאשר סכום הפיצוי המוסכם נראה סביר בעליל – לא יתערב ביהמ"ש ולא ישנה את קביעת הצדדים. נטיית בתי-המשפט היא לכבד את רצון הצדדים ולפרש בצמצום את סמכותם לקבוע כי תניית פיצויים מוסכמים הינה בלתי סבירה. אם יש מקום לביקורת שיפוטית, מקומה במועד כריתת ההסכם בבחינת קיומו של יחס סביר בין הסכום שנקבע לנזק הצפוי. כוונת הצדדים היא הקובעת, ולכן המבחן הינו מבחן ה"מלכתחילה".

בית המשפט דחה בקשה למחיקה על הסף של תביעת פיצויים שהוגשה בשם לקוח משרדנו כנגד זכיינית הערוץ השני, רשת, בשל פרסומת סמוייה בשידורי הערוץ השני מחמת התיישנות והשתק עילה.

תביעה לחיוב הנתבע בתשלום דמי ניהול (ועד בית) לנציגות הבית המשותף. המפקח על בתים משותפים קיבל את טענותינו לפיהן החיוב בתשלום ועד בית אינו תלוי ברמת השירות הניתן וכי לא ניתן לבצע קיזוז מתשלומי ועד הבית. כן נטען שחיוב בתשלומי ועד בית יכול לקבוע על יסוד תקציב ולא על סמך הוצאות בפועל

פסק הדין עוסק בתביעות הדדיות (במספר תביעות שאוחדו) בין יזמים בפרויקט בנייה. בית המשפט קיבל את התביעה הכספית שהוגשה על ידי לקוחותינו, דחה את התביעות שהוגשו נגד לקוחותינו לביטול ההסכמים שנחתמו בין הצדדים והורה על פירוק השיתוף ביחידות ובזכויות הבנייה המשותפים בה מונינו לשמש ככונסי נכסים לביצוע פירוק השיתוף.

להורדה וצפייה בפסק הדין המלא

בית המשפט קיבל את טענתנו כי יש לגזור את דינו של הנאשם לקולא חרף העובדה שלא הגיש דו"חות למס הכנסה במשך מספר שנים וביחס לכמה חברות שבשליטתו וגזר עליו מאסר על תנאי וקנס כספי נמוך. כבוד השופט דני מור פסק כי הוא אינו סביר שבהענשת הנאשם בעונש של מאסר ממש או קנס כספי כבד, יש משום מענה ענייני למטרות הענישה. דווקא עונש הצופה פני עתיד תהיה בו משמעות עניינית בפרשתנו. הענישה הינה אינדיוידואלית ומעבר לעקרונות כלליים יש לבחון את נסיבות כל מקרה ומקרה לגופו. כן פסק כי דווקא בהחמרת העונש כלפי הנאשם יהיה כדי להביא לאובדן אמון הציבור בבית המשפט ובשיקוליו לענין ענישת נאשמים. החלת התוצאה העונשית המקובלת עבירות שכאלה, תוך התעלמות מהנסיבות המיוחדות, מותירה תחושה קשה של אי צדק.

בית המשפט דחה תביעה שהוגשה כנגד לקוחתנו, אדריכלית, לביטול ההסכם עמה והשבת הכספים ששולמו לה שכן לטענת התובעים היא לא עמדה בלוחות הזמנים. בית המשפט קיבל את טענתנו כי חיוביה של האדריכלית הנם בגדר חיובי השתדלות" ולפיכך האחריות בשל הפרת חיוב השתדלות מותנית בכך שיוכח כי החייב לא פעל במיומנות סבירה או לא נקט את השקידה והזהירות הראויות לשם השגת היעד... בחיובי השתדלות יישא החייב באחריות רק אם ניתן לייחס את אי- השגת התוצאה המבוקשת, או השגתה החלקית, לחוסר מיומנותו, להתרשלותו או כיוצא בזה". מאחר והוכח, בין היתר, כי האדריכלית עשתה כל שביכולה על מנת להשביע רצונם של התובעים וכי אי השגת התוצאה הרצויה להם לא נבעה מחוסר מיומנותה או התרשלותה דין התביעה להידחות.

במסגרת תביעה שהוגשה על ידי מתווך נגד לקוחותינו לתשלום דמי תיווך קיבל בית המשפט את טענותינו כי המתווך לא היווה את "הגורם היעיל" בהתקשרות עיסקת המכר. ודחה את טענת המתווך כי הנתבעים התנהגו בחוסר תם לב ובאופן שמנע מהם להיות הגורם היעיל בעסקה. כן נקבע כי העובדה שהנתבעים חתמו על הסכם תיווך נוסף בשיעור של 2% במשרד אחר דווקא, מצביעה על תום לב ועל חוסר כוונה להתחמק מתשלום דמי התיווך.

גם העובדה, ששיעור דמי התיווך אשר שולמו בפועל, היו נמוכים מההסכם, אין בה כדי להצביע על חוסר תום לב. קורה לעיתים כי צדדים לעיסקה יסכימו על שיעור נמוך יותר של עמלה, על מנת לסייע לעיסקה לקרום עור וגידים,

תביעת עובד לתשלום פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פטורים ושעות נוספות.בית הדין לעבודה קיבל את טענותינו לפיהן העובד פוטר וכי טענת המעבידה כי הרקע לפיטורים הייתה הפרת משמעת מצדו דינה להידחות.בית הדין קיבל את הטענה לפיה מכתב הפיטורים מהווה ראיה לכך שהעובד פוטר וכי המעבידה אינה יכולה להתכחש למכתב זה באמצעות העלאת טענות שאינן מתיישבות עם מכתב הפיטורים. הדבר אף אינו מתיישב עם העובדה שהעובד קיבל שתי העלאות שכר במהלך התקופה טרם פיטוריו. בית הדין חייב את המעבידה בתשלום הלנת פיצוי פיטורים, עת קבע, כי אין מדובר במחלוקת כנה.

זכות הערעור הינה זכות מהותית, אולם היא איננה זכות מוקנית אלא קמה רק ע"י הוראה מפורשת של המחוקק. בפרשת אברהמי הבחין ביהמ"ש בין הוראת חוק המקנה "סופיות" להחלטה של רשות מנהלית. הוראה שכזו אינה מונעת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, הביקורת השיפוטית על רשויות מנהליות היא נשמת אפו של שלטון החוק; לבין הוראת חוק המקנה "סופיות" לפסק דין של בימ"ש. הוראה זו נועדה לומר כי הביקורת השיפוטית על ההחלטה המנהלית מוגבלת לערכאה אחת בלבד. אמנם בענייננו החוק לא קובע מפורשות כי ההחלטה סופית, אך יש לשוב לנקודת המוצא לפיה בהעדר הוראה הקובעת זכות ערעור על החלטת השופט הממונה, לא ניתן להעניק זכות כזו על דרך חקיקה השיפוטית. פעמים רבות דרכו של המחוקק היא שלא להעניק זכות ערעור על החלטה שיפוטית שניתנה בערעור על החלטה מנהלית.