שיקולי בית המשפט להימנע מהרשעה בעבירות תכנון ובניה

 

הימנעות מהרשעה -  מהם שיקולי בית המשפט
כלל יסוד  הוא שמשהוכח כי פלוני ביצע עבירה יש להרשיעו. האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה היא חריג השמור למקרים בהם הוכיח הנאשם שהפגיעה שתיגרם לו מהרשעתו היא כה קיצונית עד שהיא גוברת על משקלם של האינטרסים הציבוריים העומדים ביסוד הדין הפלילי ובהם שמירה על שלטון החוק, הרתעה מפני הפרות חוק, עיקרון השוויון בענישה ועוד. מדובר באיזון הנעשה בכל מקרה לגופו, בשים לב לחומרת העבירה ומאפייניה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם, כולל אופיו, עברו, משלח ידו וכיוצ"ב שיקולים (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (1985)). פסק הדין המנחה לעניין זה הוא ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (פ"ד נב (3)  337 (1997)) שם נפסק, מפי השופטת דורנר, כי אף שתכליתה של הוראת חוק זו הנה שיקומית "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" [עמ' 342]. על יסוד זה נפסק כי: 

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
 

"הכלל הוא כי אדם שהוכחה אשמתו יורשע בדין אלא במקרים חריגים ביותר בהם הנזק לאדם במישור האישי הינו כה רב עד כי הוא מכריע את אינטרס הציבור בהרשעתו. הלכת כתב קובעת שני גורמים שיש לבחון לענין קבלת ההחלטה להימנע מהרשעה. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם ושנית, נדרש כי סוג העבירה ונסיבותיה יהיו כאלו אשר יאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. לא כך הוא בענייננו. ודוק, אף שאיני רואה מקום להרחיב בכך בנסיבות הענין, אין אני סבור כי באה השעה להקל ביישומם של מבחנים אלו כשם שטוענים המבקשים, וודאי שאיני יכול לקבל את ההנחה כי עבירות תכנון ובניה הינן מטבען עבירות "קלות" המצדיקות מבחן מקל כאמור. נהפוך הוא, כשם שנקבע לא אחת, גם מלפני בית משפט זה, עבירות אלו הינן מסוג העבירות אשר הפכו לתופעה רחבת היקף הדורשת את התייחסותה המחמירה של מערכת השפיטה ומשכך גבר האינטרס הציבורי בהרשעה אשר תעביר מסר חד משמעי באשר לאיסור".

 
נטל ההוכחה
נפסק כי נטל ההוכחה לקיומם של התנאים מוטל, כאמור, על הנאשם.